|
יוסי ביילין, ישראל היום, 16.3
ב- 14 ביוני 1967 קיבלי ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין והשרים ישראל גלילי ופנחס ספיר תזכיר בסיווג "סודי ביותר". על המסמך המסווג חתומים היו דן בבלי, איש הממשל הצבאי, ודייב קמחי, איש המוסד בחופשה, שגויס על ידי אמ"ן כדי להקים את תחנת השידור ברמאללה, מיד בתום מלחמת ששת הימים.
היה זה מסמך משונה מאוד. השניים, שכתבו אותו לאחר סבב שיחות אינטנסיבי של שיחות עם מנהיגים פלסטינים בגדה המערבית, הציעו להקים מדינה פלסטינית על בסיס שלושה עקרונות.
העיקרון הראשון היה שהגבול יתבסס על קווי שביתת הנשק מ- 1949, עם תיקונים חיוניים לישראל. השני היה שההסדר יבטיח את כבוד הפלסטינים ומינימום פלסטינים יסופחו לישראל. שלישי נגע לירושלים המזרחית. לפי המסמך, ירושלים תסופח לישראל, למקומות הקדושים יינתן מעמד מיוחד, תוקם עיריית משנה לחלק הערבי של העיר העתיקה והבירה הפלסטינית תהיה חלק מירושלים רבתי.
המסמך לא זכה מעולם להתייחסות רצינית. הוא גם לא זכה לפרסום אלא עשרות שנים לאחר שהודפס במכונת "הרמס בייבי" על ידי שני יוזמיו. דייב חזר למוסד ומילא בו תפקידים סודיים וחשובים עד שהיה סגן ראש המערכת. אחר כך מילא את תפקיד מנכ"ל משרד החוץ אצל גדול הניצים - יצחק שמיר - ובכל השנים האלה הוא לא נתפס כסמל למחנה היוני בישראל. תמיד ממלכתי, מסתורי, שחקן, מאחורי משקפי שמש.
אבל הוא היה איש שלום אמיתי. מאלה שהבינו כי בלעדי השלום אי אפשר להבטיח את ביטחון ישראל. מאלה שהבינו כי השלום אינו פציפיזם אלא מטרה ציונית חיונית, וכי רק הסדר המבטיח רוב יהודי בדמוקרטיה אמיתית יכול לממש את החזון הציוני.
היו שהתפלאו כאשר מצאו אותו לימים משתתף בפורומים של שלום, אך מי שהכיר אותו היטב ידע שעבורו הביטחון היה אמצעי והשלום היה מטרה. כשהצעתי לו להצטרף למשא ומתן שהוביל ליוזמת ז'נבה, הוא לא היסס אפילו לרגע. הוא הצטרף מיד לצווץ, תרם מניסיונו הרב, התווכח, ידע על מה לעמוד ועל מה ניתן להתפשר, ובדרכו הרגועה והשקטה, גם הצליח לשכנע.
באוקטובר 2002 היה בין החותמים על המכתב המשותף ששיגרנו, ישראלים ופלסטינים, אל שרת החוץ השוויצרית, מכתב שאליו צירפנו את ההסכם המפורט היחיד לשלום ישראלי פלסטיני. זה קרה יותר משנה לאחר שהתפרסם ספרו של דן בבלי "חלומות והזדמנויות שהוחמצו" ואשר בו קראתי לראשונה על ההצעה למדינה פלסטינית שבוע לאחר תום המלחמה.
דייב היה נרגש מאוד באירוע החתימה, ואני ניגשתי אליו ושאלתיו אם העלה על דעתו שיחלפו 36 שנים לפני שייכתב נייר משותף כזה. הוא אמר שתמיד חשב שאין פתרון הגיוני יותר, והוא האמין כי הוא יתממש בתוך שנים מעטות, דם אם ב-67 עדיין לא התייחסו לזה ברצינות הראויה. הוא צדק. ההסכם יגיע, אך דייב, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, כבר לא יזכה לראותו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
עקיבא אלדר, הארץ, 16.3
נביא בארצו
דברי ההספד, שהתמקדו במעלליו ב"מוסד", עשו עוול לפועלו של ד"ר דייב קמחי. בשיחה שקיימתי עמו ביוני 2007, לרגל מלאות 40 שנה לכיבוש, גיליתי שאין מבצע שדייב גאה בו יותר מיוזמת השלום שלו מיוני 1967.
תשעה ימים אחרי פרוץ מלחמת ששת הימים, לפני שמו"לים זריזים הספיקו להפיק אלבומי ניצחון, קצין המודיעין במילואים קמחי וחברו דן בבלי ניסחו את פתרון שתי המדינות לשני העמים - ישראל ופלסטין.
במסמך שהכינו בתום פגישות עם אישים פלסטינים, בראשם עורך דין עזיז שחאדה, הם הציעו להקים מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה. המדינה החדשה, כתבו, תהיה קשורה לישראל בהסכמי הגנה, כלכלה, תיירות ועוד. לא יהיה לה צבא, אלא רק כוחות משטרה, וצה"ל יאבטח את בקעת הירדן, לבדו, או בסיורים משותפים עם כוחות פלסטיניים.
בטרם הונחה האבן הישראלית הראשונה בשכונות הערביות במזרח ירושלים, ואחרי שבדקו את הרעיון עם המנהיגים הפלסטינים, כתבו קמחי ובבלי, עם שני חברים מקהילת המודיעין, יצחק אורון ואלוף הר אבן, שהצטרפו ליוזמה, את השורות הבאות: "ירושלים תסופח לישראל, עם סטטוס מיוחד למקומות הקדושים, וכן תוקם עיריית משנה לחלק הערבי של העיר העתיקה. המדינה הפלסטינית תקים את בירתה בנקודה הקרובה ביותר האפשרית לירושלים".
הקצינים הצעירים חשבו אפילו על חילופי שטחים - סיפוח מובלעת לטרון ורכס הגלבוע תמורת ויתור על כמה כפרים ערביים בשטח ישראל. ברבות הימים, כשתרם מתבונתו הרבה ליוזמות שלום ופיוס, קמחי ויתר על הרעיון הזה.
עותקים של המסמך נמסרו לראש הממשלה לוי אשכול, לשר הביטחון משה דיין ולשרים פנחס ספיר, יגאל אלון וישראל גלילי. במלאות 40 שנה לכיבוש קמחי אמר לי, ששמעון פרס היה אחד מאלה ששיכנעו את הנהגת מפא"י לדבוק באופציה הירדנית, וסיכם בצער "זו היתה החמצה נדירה גם במושגים של מדינה שרגילה לא להחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות".
מתוך ynet:
מספידים את בכיר המוסד דוד קמחי: 'גדול מהחיים'
ממלחמת השחרור ועד בשיר ג'ומאייל, מדוקטורט במדעי הרוח ועד איראנגייט, מכס המשנה לראש המוסד, דרך משרד החוץ ועד יוזמת ז'נבה - חייו של דוד (דייב) קמחי שזורים בהיסטוריה שלנו. אתמול הלך לעולמו, בן 82. אחד מחבריו ספד לו: "הוא עשה היסטוריה - וכתב עליה כסופר"
אביאל מגנזי פורסם: 09.03.10, 12:35
דוד (דייב) קמחי, מהבולטים באנשי הביטחון, הדיפלומטיה והממשל בישראל, הלך לעולמו אתמול (יום ב'), בן 82. בין היתר, שימש קמחי במהלך השנים בתפקידי המשנה לראש המוסד, מנכ"ל משרד החוץ ושגריר מיוחד למדינות מזרח אירופה. "הוא היה איש שפעל תמיד למען בטחון המדינה, הן בפעילותו הבטחונית והן בחתירה לשלום", אמרה ל-ynet אשתו, רות. לדברי אחד מחבריו הקרובים, "היו לו את החיים העשירים ביותר שיכולים להיות. הוא היה ארץ ישראל היפה שכל כך מדברים עליה".
קמחי, שמלבד אשתו רות הותיר אחריו גם שלושה ילדים, נולד בלונדון בשנת 1928, בן זקונים לצד שמונה אחים ואחיות. לארץ ישראל עלה ב-1946. לאחר שלחם במלחמת העצמאות ואף נפצע, הצטרף ב-1950 למוסד - שם התקדם לאורך העשורים הבאים עד שהגיע לכס המשנה לראש. סימן לפעילותו שעלתה על כל דמיון נותר בדמותה של צלקת שנחרטה על ראשו, אותה טרח להסתיר כל ימיו בעזרת פאה.
ב-1980 הצטרף למשרד החוץ, וכיהן כמנכ"ל המשרד במשך שש שנים. במסגרת תפקידיו היה מעורב בנושאים רבים, מהם חשאיים. כך, בין היתר, פגש מנהיג הפלנגות בשיר ג'ומאייל במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ועודד את הקשר עם הנוצרים במדינה. בהמשך שנות ה-80 היה מעורב בפרשת "איראנגייט" ובפרשות חשאיות רבות אחרות. לאחר מכן שימש כשגריר מיוחד למזרח אירופה.
בעשורים האחרונים היה קמחי מעורב במגעיים חשאיים עם הפלסטינים, ובין היתר והיה מאדריכלי הסכם ז'נבה. לפני שנתיים אף חתם על עצומה הקוראת לקיים משא-ומתן עקיף עם החמאס. כן קרא לאמץ את יוזמת השלום של הליגה הערבית.
לצד כל אלה כתב כמה ספרים על תולדות היישוב והמדינה, אחד מהם יחד עם אחיו, העיתונאי הבריטי ג'ון קמחי. ספר אחר כתב עם העיתונאי דן בבלי. כן כתב ספר על התנועה האפרו-אסייתית, פרי לימודיו בסורבון. במהלך השנים השלים תואר דוקטור במדעי הרוח מבאוניברסיטה העברית.
"בגדולה ובצניעות - פשוט ג'נטלמן"רות קמחי סיפרה ל-ynet שלמרות תפקידיו הרבים והאינטנסיביים, הוא היה איש משפחה למופת ואדם צנוע: "הוא היה אבא ובעל נפלא, אדם נהדר ומעניין. היינו יחד 45 שנה, ואני מרגישה כאילו זה התחיל אתמול. הוא תמיד הקדיש זמן למשפחה ולילדים שהיו מאוד קשורים אליו. למרות כל פועלו, הוא היה אדם צנוע וחבר טוב. כל מי שהכיר אותו היה אהב והעריך אותו. למרות הרזומה המרשים שלו - לא היית מוצא אצלו טיפת התנשאות".
על פועלו במשך השנים סיפרה רות כי היה איש של פעולות למען בטחון המדינה ושלומה - בכל המישורים: "הוא התחיל כאיש מוסד מוצלח ביותר, הוא היה מאנשי המבצעים המובילים, וכאשר עבר למשרד החוץ, היה פעיל בכל יוזמות השלום שהיו. כבר ב-67' הוא ראה את הנולד והמליץ להחזיר את השטחים לשליטה ערבית, כל עוד הסיפור טרי". לדבריה, לא הייתה סתירה בין הפעולות השונה של בעלה במשך חייו: "בגלל שהוא היה בעד ביטחון המדינה, הוא היה בעד יוזמות השלום. זו אותה סיבה שבגינה יצא לפעולות".
חברו של קמחי, ד"ר לורנס ויינבאום, מנכ"ל המועצה הישראלית ליחסי חוץ - שאותה ייסד קמחי ואף שימש בה כמנכ"ל ונשיא - עבד לידו שנים רבות. היום סיפר ל-ynet כי מעל הכל, אפיינה אותו צניעותו:
"זה היה משהו מאוד נדיר שמישהו עם הישגים כמו שלו, היה כל כך צנוע. הוא הקרין זאת כלפי כל העובדים, מהזוטר ועד הבכיר ביותר. כך היה נהדר לעבוד איתו. הוא הרשים כל אדם בסביבתו, בגדולה ובצניעות. הוא היה פשוט ג'נטלמן".
על חייו המגוונים של קמחי סיפר ויינבאום בהתרגשות: "היו לו את החיים הכי עשירים שיכולים להיות לאדם אחד - פעולות בצבא, פעולות מיוחדות בשירותי המודיעין, ושירות חשוב לא פחות במישור המדיני. הוא נגע בכל כך הרבה זוויות, שבלתי אפשרי לסכם בכמה משפטים את חייו. הוא היה גדול מהחיים, הוא עשה היסטוריה, וכתב עליה כסופר. מדברים הרבה על ישראל היפה, ודוד היה ישראל היפה, פטריוט, חבר ואישיות. קשה לדבר עליו בלשון עבר".
|