|
"זה היה דיון ברוטב וינוגרד", אמרו השרים והפקידים הבכירים שהשתתפו בישיבת הקבינט ביום ראשון. לפי הגרסה שדווחה לתקשורת, ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הפנים את לקחי היציאה למלחמת לבנון השנייה וכינס את שריו להתייעצות ארוכה ומייגעת על המצב המידרדר ברצועת עזה.
בהתאם להנחיות של ועדת וינוגרד, צה"ל הכביר עליהם מצגות וטבלאות של "מקרים ותגובות" וגם הערכת המחיר הצפוי של פעולות התקפיות בימי לחימה ובגיוס מילואים. בניגוד לסיבוב הקודם בלבנון, הפעם יתקשו השרים להתחמק מאחריות בטענה שלא היה להם מושג על מה הם מצביעים.
הלהיטות לכיסוי עצמי השכיחה את המסקנה המרכזית של ועדת וינוגרד: בהחלטות על מלחמה ושלום אסור להסתפק בפתרון חד ממדי, ויש לדון בחלופות. אבל הקבינט שוב לקה ב"ראיית מנהרה" ושמע רק תוכניות צבאיות להתמודדות עם ירי הקסאמים והתעצמות חמאס ברצועה. ההבדלים בין החלופות נגעו במספר של האוגדות שיופעלו ובדרג של הפלשתינאים שיחוסלו, ולא בשאלה העקרונית - אם יש בכלל מענה צבאי היכול לסלק את האיום במחיר אנושי ומדיני סביר.
אולמרט מילא את ההנחיות הביורוקרטיות של וינוגרד, הטיל את הכנת הדיון על המועצה לביטחון לאומי והזמין אליו את בכירי משרד החוץ. אבל לשינוי הנהלים אין ערך כשהפקידים מתקשים להחליף דיסקט.
משרד החוץ, האמור לחפש פתרונות דיפלומטיים, הסתפק בתפקידו המסורתי כזרוע ההסברה של מערכת הביטחון. ראשיו התגאו במעמדם החדש, אך בקבינט דיברו רק על ההשתקפות של פעולה צבאית בעזה בדעת הקהל בעולם. הם לא הציגו שום חלופה דיפלומטית, היכולה לייתר את הצורך בפלישה לרצועה.
יש ארבע חלופות כאלה, המונחות עכשיו על השולחן:
• הפסקת אש בגדה המערבית. המנהיגות הפלשתינית מציעה לישראל לחדול ממעצרים ופעולות צבאיות אחרות בגדה, וכך לשלול מחמאס והג'יהאד את התירוץ שלהם לירי הקסאמים. ישראל מסרבת, מחשש לחידוש פיגועי ההתאבדות מהגדה והאצת ההתעצמות הצבאית של חמאס וארגוני טרור אחרים.
• תוכנית דייטון. המתאם הביטחוני האמריקאי מציע לאמן ולצייד (ובעקיפין גם לחמש) את כוחות הביטחון הנאמנים למחמוד עבאס (אבו מאזן) ברצועה ולהפעילם נגד יורי הקסאמים וחופרי המנהרות. ישראל נדרשת לאפשר את העברת הנשק והציוד לידיהם ולתת חופש תנועה לפלשתינאים בגדה.
אין זו בדיוק חלופה מדינית, אלא תוכנית צבאית, שבה מישהו אחר יילחם בחמאס במקום צה"ל. ישראל מתנגדת, בנימוק שעבאס ופתח כבר הפסידו במערכה בעזה, והסרת המחסומים בגדה רק תהפוך אותה לעזה ב'.
• שיחות עם חמאס. אם עבאס נחלש, אולי מוטב לישראל לדבר עם הגורם החזק ברצועה על הפסקת אש ארוכת טווח, בתמורה להסרת המצור הכלכלי. ישראל דוחה ומסבירה, ש"הודנה" עם חמאס רק תאפשר לו להתכונן לעימות הבא בתנאים משופרים.
• פגישות עם עבאס. זו המדיניות המועדפת על אולמרט ועל שרת החוץ, ציפי לבני. ישראל מתקשה למלא פגישות אלה בתוכן מעבר לעצם קיומן, ובניגוד להנחיית וינוגרד, שיש לקשור בין המעשים לתוצאות הצפויות, אולמרט ולבני מתקשים להסביר איך מגעים עם עבאס ואנשיו יולידו רגיעה בשדרות.
ייתכן שההצעות האלה חסרות ערך בהשוואה להכנסת אוגדות של צה"ל לתוך רצועת עזה. הבעיה היא, שהקבינט אפילו לא בחן אותן. השאלה היחידה שעמדה לפניו היתה, באיזה חוזק יש להכות בפלשתינאים.
קשה לדבר על דיפלומטיה בשעה של ירי קסאמים על שדרות. אבל זו בדיוק אחריות הדרג המדיני, אם אינו רוצה שוב לצאת למלחמה מתוך זעם ותחושת נקם. אולמרט הבין זאת כנראה, ובישיבת הקבינט ביקש ממשרד החוץ להציג לו גם פתרונות מדיניים. יש לראות אם יקשיב להם ברצינות, או שזה יהיה רק כיסוי לוועדת החקירה של המלחמה הבאה.
|
